מרימים שבוע ספר בלתי נשכח: תכנית סדנאות מוכנה מהדקה הראשונה ועד “אפשר עוד?”

אם בא לכם ללכת עד הסוף ולהפוך את שבוע הספר למסיבה של דמיון, הנה תכנית סופר פרקטית שאפשר להעתיק כמו שהיא, לשנות לפי גיל, ולהפעיל בספרייה, בכיתה או במתנ”ס. כן, בלי כאב ראש, ועם מספיק מקום לאלתור כדי שתרגישו שאתם באים עם קסם בכיס.

העיקרון של סדנאות יצירה לנשים – לימור כרמי פשוט: פחות “הסבר”, יותר “חוויה”. במקום לדבר על ספרים — נותנים לספרים לקרות.

מבנה סדנה 60 דקות: ניסוי מדעי שמוכיח שדמיון מדבק

0–5 דקות: כניסה עם “וו” שמפיל את הקהל לרשת

בחרו אחד:

• חפץ מסתורי על השולחן (מפתח/מפה/פתק מקומט) ושאלה: “למי זה שייך?”

• משפט פתיחה על הלוח: “ביום שבו כולם הפסיקו לשקר, דווקא אני…”

• הצבעה זריזה: “מה יותר מסוכן: דלת שלא נפתחת, או דלת שנפתחת לבד?”

המטרה: לעורר סקרנות לפני שכולם מספיקים לחשוב “אה, זו סדנת קריאה”.

5–15 דקות: משחק הדמויות “מי אתה בכלל?”

מחלקים לכל משתתף כרטיס דמות קצרצר עם:

• שם

• סוד אחד

• משהו שהוא רוצה עכשיו

• משהו שהוא מפחד שיקרה

לא חייבים להדפיס. אפשר לכתוב על פתקים צבעוניים.

פעילות:

• כל אחד מציג את הדמות שלו במשפט אחד

• המנחה “מלהק” שתי דמויות למפגש קצר: “עכשיו תיפגשו בתחנת אוטובוס באמצע סיפור”

בום — יש עלילה.

15–25 דקות: קטע קריאה קצר שמדליק להבות (ולא מכבה אורות)

בוחרים קטע של עמוד אחד, מקסימום. עדיפות לדיאלוג חי, מתח, או רגע מצחיק.

איך מקריאים כדי שזה יעבוד?

• מחלקים תפקידים: קריין, דמות 1, דמות 2

• מוסיפים “בימוי”: מי שקורא עושה גם תנועה אחת קבועה לדמות

• עוצרים פעם אחת ושואלים: “מה אתם חושבים שיקרה עוד רגע?”

זו קריאה שהיא הופעה קטנה, לא מבחן הבנה.

25–40 דקות: אתגר “בונים סיפור ב-4 קלפים”

מציגים 4 קטגוריות על הלוח:

• מקום

• חפץ

• בעיה

• טוויסט

כל קבוצה (2–4 משתתפים) בוחרת/מקבלת קלפים, ועובדת לפי שיטה פשוטה:

• פתיח: “כש…”

• באמצע: “ואז…”

• הסתבכות: “אבל…”

• פתרון: “בסוף…”

מותר מצחיק. אפילו מומלץ. סיפור טוב לא חייב להיות רציני כדי להיות טוב.

40–50 דקות: תוצר מהיר שירגיש “וואו, זה שלי”

לבחירה:

• עטיפת ספר: שם + תקציר 3 שורות + “ביקורת” של חבר

• כרזה לסדנה: משפט שיווקי לסיפור שלהם

• “סצנה מצוירת”: 6 ציורים קטנים (סטיקמן זה לגמרי אמנות)

החשוב: סדנאות יצירה לעסקים – לימור כרמי עם תוצאה שאפשר לראות מיד.

50–60 דקות: סגירה עם טקס קטן והמשכיות

• כל קבוצה מציגה שם סיפור ומשפט אחד מהתקציר

• “פרס הקהל” על הטוויסט הכי מקורי (מחיאות כפיים, לא צריך יותר)

• המלצות קריאה: 5 ספרים “באותו וייב” שמחכים בפינת טעימות

המשפט האחרון שהמנחה אומר חשוב: “הסיפור שלכם לא נגמר כאן. הוא פשוט מחכה לפרק הבא.”

התאמות לפי גיל: אותו קסם, מינון אחר

כיתות א–ב

• יותר תנועה, פחות כתיבה

• סיפורים קצרים מאוד

• דגש על חיקוי קולות, משחק תפקידים, ציור סצנות

כיתות ג–ו

• קומיקס, מפות, חידות, טוויסטים

• אפשר קבוצות עבודה קצרות

• להתחיל עם משחק ואז להכניס טקסט

חטיבה ותיכון

• בחירה גבוהה יותר: ז’אנרים (פנטזיה, מתח, הומור, ריאליזם)

• כתיבה קצרה אבל עם “טון” אישי

• דיון קצר: “מה עושה דמות מעניינת באמת?”

“טעימות קריאה” חכמות: 10 דקות שמוכרות יותר מאלף נאומים

איך גורמים למישהו לבחור ספר לבד? לא אומרים לו “זה חשוב”. נותנים לו להרגיש שהוא גילה משהו.

מבנה פינת טעימות:

• 8–12 ספרים פתוחים בעמוד שמתחיל דרמה/צחוק/תעלומה

• ליד כל ספר פתק קטן:

  • “אם אהבתם טוויסטים…”

  • “אם אתם בקטע של דמויות חדות…”

  • “אם בא לכם משהו שמרים מצב רוח…”

כל משתתף בוחר ספר לפי הפתק, לא לפי הכריכה. זה טריק קטן שמרגיש כמו משחק.

שאלות ותשובות: כי תמיד יש מישהו שמרים יד על הדבר הכי מעניין

שאלה: מה אם אין זמן להכין קלפים וחומרים? תשובה: משתמשים בלוח ובפתקים. כותבים 10 דמויות, 10 מקומות, 10 חפצים — ומקריאים לבחירה. זה אפילו יוצר אווירה יותר ספונטנית.

שאלה: איך מונעים מהסדנה להתפזר? תשובה: קובעים “שעון טוויסט”: בכל חלק יש משימה קצרה עם זמן מוגדר. קצב הוא החבר הכי טוב שלכם.

שאלה: האם כדאי לתת פרסים? תשובה: אפשר, אבל לא חייבים. לרוב מחיאות כפיים, תעודת “יוצר/ת סיפור”, או הצגת התוצרים על קיר נותנים יותר מוטיבציה מכל דבר אחר.

שאלה: מה עושים אם קבוצה נתקעת בלי רעיון? תשובה: נותנים להם “גלגל הצלה”:

• משפט פתיחה מוכן

• טוויסט חובה

• או שאלה אחת: “מה הדמות הכי רוצה עכשיו?”

שאלה: איך מחברים הורים או צוות חינוכי? תשובה: מזמינים אותם ל-5 דקות האחרונות ל”מופע תקצירים”. זה קצר, כיפי, ומרים את כל החוויה.

סיכום: תנו להם לכתוב את הדור שלהם — והם כבר יקראו בדרך

כשסדנת שבוע הספר בנויה כמו חוויה עם קצב, משחק, בחירה ותוצר, משהו קורה: הקריאה מפסיקה להיות “משהו שעושים” והופכת להיות “משהו שחיים”. והדמיון? הוא לא צריך שכנועים. הוא צריך במה. תנו לו אותה — ותראו איך כולם יוצאים עם ברק בעיניים, וקצת פחות סבלנות לעולם בלי סיפורים.